 |
|
|
|
|
| קיצוץ
מסוכן בחינוך |
|
| מאת שמואל
אבואב |
|
| על ישראל
להחזיר את ההשקעות בחינוך לרמתן בשנות ה-90 |
|
|
באחרונה
התפרסמה סדרת מאמרים שמנסים, באמצעות ניתוחים כלכליים, להוכיח
שמדינת ישראל משקיעה בחינוך יותר מאשר המדינות המפותחות. טענה זו
אינה חדשה. תחילתה לפני כמה שנים, אז הוצגו ממצאים אלה על ידי
קבוצת כלכלנים לממשלה ולציבור. בחסות טענה מקוממת וחסרת אחריות
זו קוצצו במהלך השנים מתקציב החינוך יותר מ-3.5 מיליארד שקל
בכ-30 קיצוצים מצטברים.
החוקרים מנסים "להתאים" את
ההשקעה בחינוך לרמת החיים, (התוצר לנפש), ומתעלמים מהמאפיינים
היחודיים לחברה הישראלית: מערכת חינוך רב-מגזרית, תחולת עוני
מחפיר בקרב ילדים, פערים כלכליים מהגדולים בעולם וקליטת הגירה
מאסיווית ב-10-15 השנים האחרונות.
ניתוח ממצאי הארגון
לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי של המדינות המפותחות - OECD, שמגובה
גם בפרסומי מרכז טאוב והלמ"ס, מראה שאחוז ההוצאה הלאומית לחינוך
מהתוצר המקומי הגולמי בישראל גבוה מהאחוז בשאר המדינות. בהשוואה
זו יש להביא בחשבון, שאחוז הצעירים באוכלוסייה בישראל גבוה ביחס
מזה שבארצות החברות ב-OECD. כלומר, אחוז התושבים בעלי היכולת
לממן את החינוך בישראל קטן יחסית, בעוד שאחוז התלמידים גבוה
יחסית, ולכן ההוצאה לחינוך לתלמיד בכל דרגי החינוך, נמוכה
מהממוצע במדינות ה-OECD.
ניתוח השוואתי של השקעה לתלמיד
בשנים 1995-2003 מלמד כי בקבוצת מוסדות חינוך יסודי, תיכון (כולל
חטיבות ביניים) ומכינות קדם-אקדמיות, עלתה ההשקעה לתלמיד בישראל
ב-2% בלבד, בעוד ההוצאה הממוצעת לתלמיד במדינות ה-OECD עלתה
ב-33%. לפער זה יש משמעות רבה, שכן בתקופה זו חלה עלייה תלולה של
16% במספר התלמידים בישראל, לעומת מספר התלמידים במדינות ה-OECD,
שנותר ללא שינוי.
בעוד שב-1995 ההוצאה לחינוך לתלמיד
בחינוך היסודי היתה גבוהה ב-5% מההוצאה לתלמיד ב-OECD, הרי
שב-2003 ירדה ההוצאה עד לכדי 75% בלבד מממוצע ההשקעה במדינות
ה-OECD. בנוסף, ב-1995 עמדה ההוצאה לחינוך לתלמיד בחינוך העל
יסודי בישראל על 96% מהוצאה לתלמיד ב-OECD, אולם ב-2003 ירדה
ההוצאה הישראלית לכדי 86% בלבד.
מנתונים אלה עולה גם כי
בעוד שמרבית המדינות המפותחות הגדילו השקעותיהם בחינוך, מדינת
ישראל לא השכילה לתת מענה אפילו לגידול הטבעי ולשמר את רמת
ההשקעה בחינוך שהיתה באמצע שנות ה-90, ושנתנה מענה למאפיינים
הייחודיים של מערכת החינוך בישראל.
אנו מזמינים את כל
הטוענים להשקעות יתר לסיור קצר במערכת החינוך שלנו, החבוטה ללא
רחם. סיור אל 2,500 הקרוואנים ו-1,000 החדרים השכורים המשמשים
ככיתות לימוד; אל מעבדות המדעים והטכנולוגיה הריקות מציוד; אל
בתי ספר ששוכנים במבנים בני 40 ו-50 שנה, ואשר משוועים לשיפוץ
ולחידוש. יואילו אלה שמגנים על הקיצוץ הברוטלי של השנים האחרונות
לעשות זאת מול חצרות גני ילדים ללא מתקנים; מול פנימיות יום
שאינן מתפקדות; ומול כל המורים הטובים שנאלצים לעזוב את המערכת -
שהרי לכל שקל חסר יש כתובת מיותמת.
ומה מסמן העתיד?
תחזית ה-OECD לשנים הבאות מלמדת שהגידול הדמוגרפי של מדינת ישראל
בעשר השנים הקרובות יחייב העלאת תקציב החינוך ב-12%-15% לכל
הפחות, במטרה לשמור על ההשקעה הנוכחית בתלמיד. הגידול במספר
התלמידים הוא בעיקר במגזר החרדי ובמגזר הערבי, שבהם שיעור העוני
גבוה יותר, וכך גם גובה המשאבים הנדרשים להשקעה.
מדינת
ישראל, אם חפצת חיים היא, צריכה להחזיר את ההשקעות בחינוך לרמה
שהיתה נהוגה בה באמצע שנות ה-90, כדי לתת מענה הולם לגידול
הדמוגרפי הכמותי והמגזרי. אין ספק שעל מערכת החינוך להתייעל בכל
רבדיה, אולם על המדינה מוטלת החובה להעמיד את המשאבים הנדרשים
להעלאת משמעותית של שכר המורים ושינוי מבנה משרתם, זאת כדי למשוך
כוח הוראה צעיר ואיכותי למערכת.
הכותב הוא מנכ"ל משרד
החינוך |
|
|
| |
