בחברה שבה
סדר היום נקבע לפי סקרים, תחושות והשקפות עולם, מחפשים תמיד
"מומחים" שיסכימו לספק את האשרור המקצועי לדעה הרווחת. בחברה
כזאת - לכלכלנים רבים יש בעיה. אחד הכלכלנים הבולטים והמקוריים
בעולם כיום, סטיוון לוויט, מתאר זאת היטב בספר יוצא דופן,
"Freakonomics", שכתב עם העיתונאי סטיוון דובנר. עם כל הכבוד
להבעת דעות, הם כותבים, השקפות עולם אינן תחליף לניתוח כן של
נתונים, במיוחד כאשר זה האחרון מוביל לעתים קרובות לתובנות שונות
לגמרי.
הבעיה עם דעות רווחות אינה רק בכך שהן מבוססות על
מידע חלקי, שבמקרים רבים פשוט אינו נכון, אלא בכך שלעתים קרובות
מדי הן נהפכות לאבני יסוד של מדיניות. תחום החינוך מספק את אחת
הדוגמאות הבולטות להשתלטותן של דעות ואמונות על עובדות.
שרת החינוך יולי תמיר טוענת שרמת החינוך הירודה בישראל
נובעת משלוש בעיות מרכזיות: יש תלמידים רבים מדי בכל כיתה; מספר
שעות ההוראה קוצץ; שכר המורים נמוך. הגורם המשותף לכל הבעיות,
לפי תמיר, הוא הקיצוצים הרבים שמתבטאים בכך שההוצאה לתלמיד
בישראל נמוכה מהמקובל במערב. לכן, שרת החינוך דורשת תוספת תקציב
בסכום אגדי של שבעה מיליארד שקלים - אך לא כדי לבצע שינויים
מהותיים בסדר היום ובדרכי העבודה של משרדה. הרי השרה מצהירה מעל
כל במה שהיא אינה מאמינה ברפורמות.
אלה הן הדעות שעליהן
מבוססת מדיניות החינוך של מדינת ישראל. להלן לעובדות: ההידרדרות
במערכת החינוך היתה בעיצומה כבר בשנות ה-90, כאשר תקציבי החינוך
היו גם גבוהים באופן יחסי לממדים מערביים וגם במגמת עלייה. איך
מתיישבת עובדה זו עם הטענה שמקור הבעיה אינה השיטה אלא ההקצאה?
גם לאחר הקיצוצים של שנות האלפיים, ההוצאה לתלמיד בחינוך
העל-יסודי בישראל - המחושבת בהתאם להבדלים ברמת החיים - שווה
לממוצע ה-OECD, ארגון המדינות המתועשות. בחינוך היסודי, ההוצאה
לתלמיד בישראל עדיין גבוהה ב-23% מהממוצע של ה-OECD.
למרות שתקציב החינוך בארץ אינו נופל מהרמה המקובלת
במערב, משכורות המורים בישראל - המחושבות גם הן בהתאם להבדלים
ברמת החיים - הינן בין חצי לשני שלישים בלבד מממוצע המשכורות
ב-OECD. לאן מופנה שאר הכסף? באווירה המתירה התכחשות לעובדות,
במקרה זה בנוגע לתקציב, אין צורך לספק לציבור הסברים אמיתיים על
תוצאות בעייתיות של המדיניות.
גם שעות ההוראה קוצצו
בשנים האחרונות. למרות זאת, מספר השעות שמקבלים התלמידים בישראל
בגילאים 7-14 גדול ב-13.5% ממספר השעות הממוצע במדינות המערב.
לפי ה-OECD, ב-22 מדינות מתוך 26 מדינות, מספר שעות הלימוד היה
קטן ממספר שעות הלימוד של ילדי ישראל. איך קורה, אפוא, שבמבחנים
הבינלאומיים רמת ההישגים של תלמידי ישראל בגילאים אלה - בתחומי
ליבה כמו מתמטיקה, מדע וקריאה - נמצאת בתחתית הדירוג של מדינות
המערב? מה מלמדים בשעות הנוספות שאנו מממנים? ביחס לגילאים 9-11,
למשל, חלק מההסבר נעוץ בעובדה שבמדינות ה-OECD מקדישים 93% משעות
הלימוד לתחומי ליבה, בעוד שבישראל רק 56% משעות הלימוד מוקדשים
למקצועות החשובים ביותר. זו אינה בעיה של מחסור בכסף אלא של
מחסור במדיניות מושכלת.
הכיתות בישראל אכן צפופות למדי:
27 תלמידים בכיתה בבית ספר יסודי בישראל לעומת 21 בממוצע ב-OECD.
התמונה חמורה יותר בחינוך העל-יסודי הנמוך: 32 תלמידים בכיתה
ישראלית לעומת ממוצע של 24 ב-OECD. אך בעיה זו אינה נובעת ממחסור
במורים. מספר התלמידים למורה בישראל זהה לממוצע ה-17 :OECD
תלמידים למורה בחינוך היסודי ו-13 בחינוך העל-יסודי. במלים
אחרות, השרה צריכה לשאול רק את עצמה ואת עובדי משרדה מדוע הכיתות
בישראל כל כך צפופות - כי מחסור בתקציבים, במורים או בשעות לימוד
- אין.
למערכת החינוך תפקיד מרכזי - אך לא בלעדי -
בהידרדרות החמורה, המתמדת והמסוכנת של החברה בישראל. אולם המערכת
מצויה במצב של הכחשה מלאה זה שנים. היא זקוקה לרפורמה כוללת, וזו
תעלה כסף רב, מעבר לתקציבים הנוכחיים. חשוב להקצות את התוספת,
בתנאי שמי שדורשת משאבים נוספים, על חשבון צרכים אחרים של החברה
- תפנים את העובדה שכוונות טובות עם תג מחיר גבוה אינן תחליף
לרפורמה אמיתית בתפישה ובהתנהלות של מערכת החינוך.
הכותב
הוא מרצה לכלכלה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת ת"א
