www.haokets.com
לדן בן-דוד8\9\2007 [יוסי דהאן]
כאשר דן בן-דוד כותב השבוע בעיתון "הארץ":
"הכל החל עם עבודה שהוצגה בשנת 2000 לממשלת ישראל", אני ורבים אחרים מתייחסים ברצינות לדבריו והולכים לבדוק מה כתוב באותה מצגת שזכתה כאמור למעמד מיתולוגי בקרב עיתונאים, פרשנים, חברי כנסת ושרים ששמחים לקבל הסמכה רבנית לקיצוץ בתקציבי השירותים החברתיים ושכר העובדים בהם. אני מודה, ויש לי הרגשה שלהתנהגותי שותפים רבים אחרים, כשאני קורא את מאמריו של דן בן-דוד ב"הארץ" בשנת 2007, אני לא הולך לאחר מכן לקרוא את רשימת הפרסומים האקדמיים שהוא פרסם החל משנת 2000 ושבהם הוא הכניס שינויים למה שנכתב במצגת, מה עוד שהוא אינו מגלה לקוראים שהוא חזר בו מחלק מהניתוח של אותה מצגת. דן בן-דוד עושה שימוש בבמה הציבורית על מנת להציג את טענותיו וסביר והגיוני שאנשים יתייחסו למה שהוא טוען בבמה זו, הדרישה שהם יקראו את מה שהוא מפרסם בכתבי עת אקדמיים וניירות עמדה שאינו מוצא את ביטויו במאמריו הפובליציסטיים היא דרישה מוגזמת ואבסורדית.
אם לחזור למסקנה של תגובתי הקודמת הניתוח של בן דוד במצגת משנת 2000 היתה כפי שטענו רבים אחרים מטעה ומוטעית.
באשר לנקודה מרכזית נוספת שהעליתי בתגובתי הקודמת אודות התעלמותו התמוהה של בן-דוד מה קרה להוצאה הציבורית לחינוך מאז שנת 2002, הוא כותב: "התשובה פשוטה מאוד. התמקדתי בהוצאה הציבורית לתלמידי בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים בלבד. הנתונים המעודכנים ביותר של הלמ"ס עבור מדד זה מתחילים ב-1990 ומסתיימים ב-2002. הקונטקסט של מאמרי - וכנראה שצריכים להזכיר זאת לדהאן - היה להראות ששפיכת כספים על מערכת החינוך ללא רפורמה כוללת לא לוותה בשיפור בהישגים. ההישגים שהיו נמוכים מאוד פשוט המשיכו לרדת". התשובה הזו תמוהה מאד. בן דוד היה יכול לחזור ולהציץ באתר של הלמ"ס ולגלות, כפי שחישב עבורו המגיב גל, שבין השנים 2002 ל 2006 ירדה ההוצאה לחינוך ב 10.75%, מסקנה שאליה הגיעו מרכז טאוב ורבים אחרים העוקבים אחר תקציב החינוך. האם בן-דוד צריך להתעלם מן המגמה הזו בטענה הפורמלית שהבדיקה שלו נעצרה בשנת 2002. בן דוד מודע לכך שקוראים מן השורה, שלא לדבר על פנדמנליסטים ניאוליברליים, קוראים את מאמרו ומגיעים למסקנה שאין בעייה עם תקציב החינוך, "הנה אפילו המומחה אמר ששופכים כסף וההישגים יורדים", בעוד שמה שבפועל מתרחש מאז 2002 ובן דוד אינו מציין זאת בפני הקוראים שלרובם המכריע אין את המידע הזה, שמאז עבר תקציב החינוך סדרה של קיצוצים מסיביים שצריכים להוביל למסקנה ההפוכה מהמסקנה המטעה המתקבלת אצל מי שקורא את מאמריו. אלא אם כן הוא רוצה לטעון את הטענה האבסורדית שאין קשר בין גודל ההוצאה הציבורית לחינוך לבין הישגים לימודיים.
המחלוקת עם בן-דוד אינה מה נעשה עם תקציב החינוך, באתר הזה ובמקומות אחרים כתבנו על אי השוויון בחלוקה של התקציב, על הבזבוז וההשחתה. על ההפרה הבוטה של עקרון שוויון ההזדמנויות בהקטנת הקצבת שעות התקן בתקציב השנה הבאה מעשרים אחוזים לחמישה אחוזים לאוכלוסיות המוחלשות, או על העיוותים של מדד שושני כפי שהצביעו עליו בן-בסט ומומי דהן, על הפרטת מערכת החינוך לגופים חיצוניים שמעניקים שירותים חינוכיים בתנאי ניצול, על החינוך השחור של בתי הספר הייחודיים, על מנגונני מיון מופרכים חסרי ביסוס מדעי והצדקה מוסרית השוללים הזדמנות לחינוך וחיים ראויים מרבים ועולות חינוכיות, חברתיות וכלכליות רבות נוספות. אולם הדיון כאן הצטמצם לנזק העצום של אותה מצגת וניתוח מטעים שממשיכים לככב בשיח הציבורי אודות החינוך בישראל.