www.haokets.com
תגובה ליוסי דהאן8\9\2007 [דן בן-דוד]
ד"ר יוסי דהאן חוזר על אותה טעות של ד"ר איציק ספורטא כאשר הוא בוחן את הוצאות החינוך לתלמיד בין מדינות לפי יחס כח קניה בלבד (ppp) ואינו לוקח בחשבון הבדלים ברמות החיים בין המדינות השונות. כדי לחזק את טיעוניו, הוא מצטט אנשים נוספים שעשו, וממשיכים לעשות, את אותה הטעות.
קשה לי להבין מדוע מתחמקים דהאן, ספורטא והאחרים מהתמודדות ישירה עם טיעוני. במאמרי הסברתי, כפי שאני עושה בכל הזדמנות מזה שנים רבות, מה ההבדל בין השימוש ב-ppp לבין תוצר לנפש בנרמול. מדוע האדונים המכובדים מסתפקים בלצטט אחד את השני ולא מתמודדים ישירות עם הנרמול שאני עושה ומסבירים בצורה ברורה היכן הטעות, לכאורה, בשימוש בו?
על פי שיטות המחקר הייחודיות להם, ניתן לטעון שהמדד שבו אני משתמש פשוט אינו קיים (ראו ספורטא: "מישהו מתפלפל ויוצר מדד שלא מקובל על אף אחד מלבדו") - למרות שכבר הוסבר והוכח להם אחרת. למשל, נרמול מהסוג הזה נעשה על ידי ארגון לא פחות מכובד מה-OECD.
חוסר היכולת להסתמך על עובדות - במקום דעות קדומות ותחושות בטן - כדי לקבוע את התמונה הכוללת, אינה מאפשרת לדוקטורים דהאן, ספורטא וחבריהם להתעלות מעל סיסמאותיהם.
ד"ר דהאן הקדיש חלק גדול מההערות בתגובתו בנסיון להבדיל בין הוצאה ציבורית לבין הוצאה לאומית (הכוללת הוצאה ציבורית פלוס פרטית) לחינוך. טענתו העיקרית היא שבעבודתי עבור ראש הממשלה ברק השתמשתי בהוצאה הלאומית לתלמיד בזמן שבמאמרי האחרון עשיתי שימוש בהוצאה הציבורית לתלמיד. דהאן כותב: "מן הראוי שהיושר האינטלקטואלי יחייב את בן דוד לעשות אחת מן השתיים, או להודות שהנתונים והניתוח שהציג בשנת 2000 היו בעייתיים, או לנסות ולהצדיק אותם."
לא ברור לי איך דוקטור דהאן מגדיר "יושר האינטלקטואלי", אך אם להסתמך על מה שהוא מפגין כאן, אסתפק במודלים אחרים. אתר האינטרנט שלי (bendavid.org.il) מוכר היטב לדוקטורים דהאן וספורטא והוא פתוח לכל. שם ניתן למצוא, למשל, סדרה של ארבעה ניירות עבודה בשם "אי-שוויון וצמיחה בישראל" שהתפרסמה לפני ארבע וחצי שנים, במרץ 2003, בכתב העת "הרבעון לכלכלה". הנייר השני בסדרה, "מערכת החינוך של ישראל בראי כלכלי-חברתי בעידן הגלובליזציה", מרחיב בצורה ניכרת את הניתוח על מערכת החינוך.
אילו היה דוקטור דהאן מעיף מבט אל לוחות 6 ו-7 באותו נייר עבודה (אפשר גם לגשת אליו ישירות באתר של הרבעון לכלכלה: http://www.calcala.tau.ac.il/asp/rivon103/full/bendavidfull2.pdf), אז היה רואה שגם ההוצאה הציבורית לתלמיד בישראל גבוהה מההוצאה הציבורית של מרבית מדינות המערב וגם ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל גבוהה מההוצאה הלאומית לחינוך במרבית מדינות המערב. במילים אחרות, שוב הדוקטורים המכובדים מנסים ליצור סערה בכוס מים. אין זה משנה כלל אם מדובר בהוצאה לאומית או בציבורית לתלמיד כאשר רוצים לראות שההוצאה הישראלית גבוהה: גם ההוצאה הלאומית לתלמיד וגם ההוצאה ציבורית לתלמיד בישראל גבוהות מהקובל בחו"ל.
יתכן וד"ר דהאן לא שם לב כאשר כתב "נייר עמדה שהכין מרכז אדוה בתגובה לאותה מצגת, העלה כי ההוצאה הלאומית לחינוך כשהיא נמדדת מאחוז מהתמ"ג היא אכן גבוהה יותר מאשר ברוב ארצות אירופה, אלא שהסיבה לכך היא שבישראל קבוצת גילאי חינוך חובה גדולה יחסית, יותר מאשר ארצות אירופה." עד כאן, אין בכלל ויכוח. לא רק שאני מסכים לחלוטין עם טענה זו ומעלה אותה בעצמי פעמים רבות, אלא שניתן להיעזר באותם טיעונים של מרכז אדווה, דהאן, ספורטא וכו' כדי להראות בדרך נוספת מדוע הם טועים כאשר אינם מנרמלים את ההוצאה לתלמיד בתוצר לנפש.
כפי שמוסכם על כולם, יחס ההוצאה לחינוך (E) לתוצר (Y) מאוד גבוה בישראל כי שיעור התלמידים (P) באוכלוסיה (N) גם הוא גבוה ביחס למרבית המדינות. במילים אחרות, אין שום משמעות לכך ש- E/Y בישראל גבוה יותר משאר המדינות ולא ניתן להסיק רק מנתון זה שקיים בזבוז בארץ. כדי להפוך את E/Y לבר השוואה בין מדינות, יש לנרמלו באחוז התלמידים באוכלוסיה בכל מדינה, P/N.
לא במקרה, (E/Y)/(P/N) זהה מבחינה אלגברית ל- (E/P)/(Y/N). כלומר, נרמול יחס ההוצאה לתוצר ביחס התלמידים לאוכלוסיה זהה לחלוקת ההוצאה לתלמיד בתוצר לנפש - מה שטענתי מבחינה אינטואיטיבית במאמר התגובה שלי לספורטא (מי שמתקשה לעקוב אחרי הפיתוח כאן מוזמן לראות הסבר רחב יותר הן בנייר העבודה האקדמי שהוזכר לעיל והן במאמר שפרסמתי ב"הארץ" ב-29 במאי, 2006 הנמצא באתר שלי).
השורה התחתונה: גם אם דהאן, ספורטה, אדווה וחבריהם אינם מוכנים לקבל את האינטואיציה של נרמול ההוצאה לתלמיד בתוצר לנפש, אין הם יכולים להתחמק מכך שהביטוי האלגברי הישיר של טענותיהם - כפי שהובעו בציטוט כאן מדהאן - מחייבים אותם מבחינה מתמטית/לוגית להגיע לאותה מסקנה כמוני בדרך חלופית.
אפשר להתווכח על דברים רבים, ואפשר אפילו לתמוך בהעלאת תקציב החינוך גם אם הוא גבוה מהמקובל במדינות אחרות. אך ישנם קווי יסוד לדיון שלא יעזרו כל נפנופי הידיים והמילים הגבוהות (או הנמוכות). לא תמיד ההסבר הפשוט הוא גם הנכון. ישנה דרך יותר מדויקת להשוות בין מדינות וישנה דרך פחות מדויקת. הדרך היותר מדויקת מראה שההוצאה בישראל בשנות התשעים היתה גבוהה מאוד ביחס למדינות אחרות. אי-הבנת המדד המדויק יותר אינה פותרת את המתנגדים משימושו. הדרך היחידה להימנע ממנו היא להפריכו. עד היום, קו ההגנה היחיד של דהאן ושות' היה התכחשות מוחלטת לקיומו של המדד המדויק יותר. כך לא עוסקים במדע. זה לא רציני.
נקודה אחרונה שמעלה ד"ר דהאן: "מדוע דן בן דוד הכותב מאמר השבוע, תחילת ספטמבר 2007, אינו מתייחס להוצאה הציבורית משנת 2002 ואילך". התשובה פשוטה מאוד. התמקדתי בהוצאה הציבורית לתלמידי בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים בלבד. הנתונים המעודכנים ביותר של הלמ"ס עבור מדד זה מתחילים ב-1990 ומסתיימים ב-2002. הקונטקסט של מאמרי - וכנראה שצריכים להזכיר זאת לדהאן - היה להראות ששפיכת כספים על מערכת החינוך ללא רפורמה כוללת לא לוותה בשיפור בהישגים. ההישגים שהיו נמוכים מאוד פשוט המשיכו לרדת.
כפי שציינתי במאמרי האחרון ב"הארץ" וכפי שציינתי פעמים רבות בעבר, אין לי בעיה בכך שמדינת ישראל משקיעה הרבה בחינוך. לא חשבתי בעבר שצריכים לקצץ בתקציב ואף התבטאתי נגד הקיצוצים. אך אין זו בכלל הנקודה המרכזית.
הבעיה העיקרית היא בשימוש בכסף. תקציב החינוך הינו חור שחור כלכלי. ניתן לראות כמה כסף נכנס פנימה וניתן לראות איזה חינוך גרוע יוצא מהצד השני, אך בלתי אפשרי לקרוא את המספרים ולקבל תמונה מדויקת על השימושים בו. אנו מתקצבים שעות לימוד רבות שאינן מיושמות להוראה (על המושג "שעות אוויר" כבר שמעתם?). אנו מתקציבים מכללות להוראה רבות המביישות את המושג "אקדמיה", המקבלות מועמדים רבים ברמה נמוכה ומציפים את השוק עם מורים רבים אשר מתחרים אחד עם השני לפירורים הנקראים משכורת בארץ. אין סוף לדוגמאות הבזבוז, להיעדר הכיוון, ולהיעדר הקשר בין סמכות לאחריות במערכת החינוך.
חלק מהמגיבים כאן מציינים שאין די בכך שאני אומר שישנם בזבוזים. הם דורשים, בצדק, שאציע איך ניתן לפתור את הבעיות. לאור אורכה של תגובה זו, אסתפק בהפניית המעוניינים לאתר שלי. בין החומרים הרבים שם, הייתי מתמקד בשני מסמכים עיקריים. הראשון הוא דו"ח ועדת א.ל.ה. שבה הייתי חבר. שם הצענו קווי מתאר לרפורמה מבנית במערכת החינוך, עוד בטרם הוקמה ועדת דברת. המסמך השני, "עת להתעשת: תוכנית עבודה לעידן חדש בישראל", נכתב לפני כשנתיים. ה"אני מאמין" שלי בתחום החינוך מפורט שם בפרק השלישי.
לסיכום, אני מצפה מאנשים שאכפת להם באמת, כמו עורכי אתר זה, להניח בצד את החרבות האידיאולוגיים ולהתחיל לנצל את הידע הרב שלהם על מערכת החינוך כדי להציף את עיקרי הבעיות הגורמות לכל כך הרבה כסף לרדת לטמיון בחור החינוך השחור של ישראל.