www.haokets.com
על ספינים חינוכיים ואקרובטיקה סטטיסטית8\9\2007 [יוסי דהאן]
"הכל החל עם עבודה שהוצגה בשנת 2000 לממשלת ישראל, בראשות אהוד ברק, על ידי צוות שבראשו עמד פרופ' חיים בן-שחר, שבו הייתי חבר". כותב בן-דוד במאמרו "הספין הלא חינוכי" שהתפרסם השבוע ב"הארץ". ואכן מאז אותה עבודה הפך דן בן-דוד למושא הערצתם של מירב ארלוזורוב ונחמיה שטרסלר שכבר שנים אינם פוסקים מלמלמל את נתוני המצגת ולשמש כיחצ"ניה. המצגת המיתולוגית הפכה גם לציוד קבוע של פקידי אוצר, שרי ממשלה וחברי כנסת שסוף כל סוף הם זכו להוכחה מוחצת מלווה בתעודת כשרות אקדמית המאוששת את מסקנתם ש"כבר שנים אנחנו שופכים כסף על החינוך ושוב דבר לא יוצא מזה", ובהגיונם הניאו הליברלי הבריא הגיעו למסקנה שאולי אם נקצץ מתקציב החינוך ישתפרו הישגי התלמידים.
ואכן הכל החל בשנת 2000, שם נולדה המצגת המפורסמת של דן בן-דוד. אולם הנתונים במצגת היו מוטעים. ועל הטעות וההטעייה של הנתונים הללו הצביעו בזמנו גם העיתונאי המנוח אריה כספי ב"הארץ" ושלמה סבירסקי ואתי קונור אטיאס ממרכז אדוה.
מה שקרה במהלך השנים זה שבן-דוד מבלי להודות במופרכות הנתונים הראשוניים שהציג פשוט החליט לשנות את המשתנה שאותו הוא בוחן. היושר האינטלקטואלי צריך לחייב את בן דוד לעשות אחת מן השתיים או להודות שהנתונים והניתוח שהציג בשנת 2000 היו בעייתיים, או לנסות ולהצדיק אותם. אולם לא להציג תמונה מטעה, כפי שהוא ממשיך לעשות גם במאמר השבוע, שמדובר באותו ניתוח ובאותם נתונים שהוצגו בשנת 2000.
השינוי שעבר על נתוני המצגת משנת 2000, שמשום מה בן דוד אינו מציין אותו, זה שבעוד בשנת 2000 המדד להשוואה שבו הוא עשה שימוש בהשוואה הבין-ארצית היה ההוצאה הלאומית לחינוך (הכוללת הן את ההוצאה הציבורית והן את ההוצאה הפרטית לחינוך) הרי שבמאמר השבוע ב"הארץ" נעלמה ההוצאה הלאומית ובן דוד מתייחס רק להוצאה הציבורית לחינוך. מבחינה זו הביקורת של איציק צודקת כאשר היא מתייחסת לנתונים שבן דוד הציג משנת 2000.
המצגת של הכלכלנים והניתוח של בן-דוד על החינוך שמתחיל בעמוד 7 נמצאים בכתובת זו.
http://spirit.tau.ac.il/public/bendavid/israel/pamphlet.pdf
כאמור שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס ממרכז אדוה (שלמען הגילוי הנאות אני שמח להודות שאיציק ואני חברי הנהלה בו) כתבו נייר עמדה מפורט מדוע הנתונים שהציג דן בן-דוד באותה מצגת מיתולוגית מופרכים. אני מצטט חלק מהדברים. (הייתי מצטט בהרחבה רבה יותר, אבל המסמך המקורי הוא ב PDF, פורמט ארור שאינו מאפשר לעורכי אתרים לגזור ולהדביק, אבל זהו הקישור הישיר למסמך).
http://www.adva.org/UserFiles/File/hozaa%20leumit%20al%20hinuh.pdf
וכך נכתב במסמך שהופיע באוגוסט 2002.
"במאי 2000 הזמינה ממשלת ברק קבוצת כלכלנים בראשות הפרופסורים אלחנן אלפמן וחיים בן שחר להציג תמונת מצב כלכלית. המצגת של כלכלנים אלה כללה בין השאר, פרק על החינוך. בפרק זה טענו הכלכלנים, ראשית, כי ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל גבוהה מאד, שנית, כי התוצאות שהוצאה גבוהה לכאורה זו מניבה מבחינה הישגי התלמידים במתמטיקה ובמדע, נמוכות יחסית למדינות אחרות, ושלישית כי יש מקום להתייעלות, ובמילים אחרות, יש מקום להקטין את תקציב החינוך.
בתחום החינוך המצגת שהציגו הכלכלנים (דר' דן בן-דוד – תוספת שלי) מטעה ומוטעית. נייר עמדה שהכין מרכז אדוה בתגובה לאותה מצגת, העלה כי ההוצאה הלאומית לחינוך כשהיא נמדדת מאחוז מהתמ"ג היא אכן גבוהה יותר מאשר ברוב ארצות אירופה, אלא שהסיבה לכך היא שבישראל קבוצת גילאי חינוך חובה גדולה יחסית, יותר מאשר ארצות אירופה. כאשר בודקים את ההוצאה הלאומית לחינוך לתלמיד מיקומה של ישראל כבר אינו כה גבוה. עובדות אלו מוכרות היטב (ר', למשל, הלמ"ס, הודעה לעיתונות, 16/7/2002) למרות זאת הטיעון המוטעה הראשוני של קבוצת הכלכלנים זכה לתשומת לב תקשורתית, והוא אף החל לשמש את משרד האוצר בבואו להצדיק קיצוצים בתקציב משרד החינוך".
בהמשך המסמך מראים סבירסקי וקונור אטיאס טבלאות המצביעות על מקומה הנמוך יחסית בהוצאה לתלמיד בכל שלבי החינוך: קדם יסודי, יסודי ועל יסודי. בשלב ההשכלה הגבוהה ישראל ממוקמת במיקום גבוה באופן יחסי. הם מראים כיצד ההוצאה הפרטית עולה וההוצאה הציבורית יורדת לאורך השנים.
אני מצטט:
"בהשוואה לארצות מערב אירופה, חלקה של ההוצאה הציבורית בהוצאה הלאומית לחינוך בישראל נמוך, בעוד שחלקה של ההוצאה הפרטית גבוה". גם כאן ישראל נמצאת בחלק התחתון של הטבלה.
טענה נוספת שעולה ממסמך זה היא כי "לא זו בלבד שההוצאה הלאומית לתלמיד אינה גבוהה במיוחד, ולא זו בלבד שבדור האחרון ידענו בישראל גידול בחלקה של ההוצאה הפרטית בתוך ההוצאה הלאומית לחינוך, אלא כאשר בודקים את חלקו של תקציב החינוך בתוך התקציב הממשלתי הכולל, מתברר כי גם כאן אין ישראל נמצאת במקום גבוה במיוחד" (מצורפת טבלה המצביעה על הנתונים הללו).
דברים בורח זו כותבים גם חברי ועדת דוברת (שזה אחד מהדברים המעטים שאני מסכים להם בדו"ח), שדווקא מתייחסים כמו בן דוד להוצאה הלאומית לחינוך, וכך הם כותבים:
"ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל, במחירים קבועים, גדלה במהלך העשור האחרון והגיעה לכ-45 מיליארד ש"ח בשנת 2001. על גובהו של סכום זה, בהשוואה בינלאומית, מושמעות טענות רבות. ואכן אחוז ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל, יחסית לתל"ג, הוא הגבוה ביותר מכל מדינות ה-OECD, אולם בהשוואה זו יש להביא בחשבון, שאחוז הצעירים באוכלוסייה בישראל גבוה יחסית לארצות אלו. ההוצאה לתלמיד לישראל שווה, פחות או יותר, לממוצע ההוצאה לתלמיד במדינות ה-OECD (משוקלל לשווי כוח קנייה).
השוואת ההוצאה הממוצעת לתלמיד מראה, כי בישראל ההוצאה הממוצעת לתלמיד בחינוך העל-יסודי ובחינוך העל-תיכוני והגבוה גבוהה מההוצאה הממוצעת של המדינות החברות ב-OECD, ולעומת זאת, ההוצאה הממוצעת לתלמיד בחינוך הקדם-יסודי והיסודי בישראל נמוכה מההוצאה הממוצעת במדינות אלו. ההבדלים בין ישראל למדינות ה-OECD בולטים יותר בהשתתפות משקי הבית בחינוך הקדם-יסודי ובהשכלה הגבוהה, שבהם שיעורי הלמידה בישראל הם גבוהים בהשוואה בינלאומית".
נקודה נוספת מעניינת ותמוהה היא מדוע דן בן דוד הכותב מאמר השבוע, תחילת ספטמבר 2007, אינו מתייחס להוצאה הציבורית משנת 2002 ואילך. הקוראים בטח סקרנים לדעת מה קרה לתקציב החינוך החל משנת 2002, האם המשיכה ההוצאה הציבורית לחינוך לגדול, עובדה שהייתה מחזקת את מסקנתו של בן-דוד שאין בעייה עם גודלו של תקציב החינוך. משום מה ובאופן תמוה בן-דוד מתעלם מנתונים קריטיים ורלבנטיים שיתארו את תמונת מצב ההוצאה הציבורית הנוכחית והעדכנית. לטובת הקוראים אני מביא את הנתונים כפי שמציג אותם מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.
על פי הדו"ח הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006, בגרף המוצג בעמוד 32 עולה כי "בהוצאה הממשלתית לחינוך בממוצע לתלמיד, היתה עליה קלה בשנת 2006 לאחר ירדה רצופה משנת 2001".
ואם להסתמך על נתונים שהוצגו לפני כשבוע ב"הארץ" על ידי כתב החינוך אור קשתי המתייחסים לשנים 2000-2007.
" בין 2000 ל-2007 קוצץ תקציב משרד החינוך ב-4.16 מיליארד שקל. עיקר הקיצוצים היו בתקופה בה שימשה לימור לבנת שרת החינוך, אבל גם בתקציב 2007, זה שבאחריות יולי תמיר, קטן התקציב ב-301 מיליון שקל. כ-40% מהקיצוץ היו בשעות לימוד. הנזק המצטבר בשנים אלה הסתכם בהפחתת 248 אלף שעות הוראה ובפיטוריהם של כ-12 אלף מורים".
לאן נעלמו העובדות הללו בניתוח של בן-דוד?
ושאלה נוספת שמן הראוי לענות עליה היא השאלה החשובה האם יש להגדיל או להקטין את תקציב החינוך. לדעת בן-דוד אין שום סיבה להגדילו שהרי הוא ממילא מנופח. אבל זה לא מה שעולה מעמוד 33 בדו"ח של מרכז טאוב העורך השוואה בינלאומית המוצגת בגרף שמסקנתו, ש"הגידול הדמוגרפי יחייב את ישראל להגדיל את ההוצאה בעתיד בהשוואה למדינות ה OECD".
אז של מי פה הספין הלא חינוכי?