כאשר
מדובר במערכת החינוך, למשל, הפיכת דיון חשוב לאישי וזדוני תמיד מספקת מטריה טובה
כדי להגן ולהסתיר חוסר מסוגלות ו/או רצון להתמודד עם עובדות שאינן תואמות קו
אידיאולוגי.
הפעם היה זה איציק
ספורטא, כהרגלו, "בחזרה לתקציב החינוך" (מה-3 בספטמבר) שהתייחס למאמרי, "ספין לא חינוכי" שהופיע
ב"הארץ" ב-2 בספטמבר.
מדוע
להתמודד עם סוגיות טכניות משעממות כאשר ניתן לדלג ישר לשלב הכאסח? זהו הרי הפורמט השכיח
והאהוב כל כך של שני עורכי אתר זה.
נראה אם הם מסוגלים גם לספוג כפי שהם יודעים לרסס אחרים. נראה אם אתר
"העוקץ" מספיק פתוח כדי לכלול גם את תגובתי זו שאינה לרוחם של
עורכיו.
נושא
תקציב החינוך הוא קריטי.
אם המערכת מתוקצבת פחות לכל ילד מהמקובל בחו"ל או ממה שהיינו מתקצבים בעצמנו
פעם, אז חשוב מאוד להגדיל את התקציב.
אך אם מערכת החינוך מתוקצבת היטב בזמן שביצועי הילדים ומשכורות המורים
שערורייתיים, אז אין זו חוכמה גדולה לדרוש תקציבים נוספים כאשר מתחמקים מהתמודדות
עם ההשלכות הנובעות מכך על מי שתוספת זו באה על חשבונם. סוגיית תקציב החינוך חשובה מדי כדי לקבור
אותה בים של עקיצות ודיסאינפורמציה.
לפעמים, אין מנוס מלהבין ולהתמודד באופן ישיר עם
העובדות, משעממות ככל שיהיו.
בהתבססותו על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), ד"ר ספורטא כותב שלפי
נתונים המתורגמים לדולר בעזרת ערך כח קניה (ppp) "בישראל ההוצאה הממוצעת לתלמיד בכל דרגי החינוך
נמוכה מהממוצע במדינות החברות ב-OECD. מה יותר ברור מזה?"
כאשר
מדד מסוים ברור לד"ר ספורטא, אין זה הופך את המדד לחשוב. וכאשר מדד אינו ברור לו, אין זה הופך אותו
לבלתי חשוב. האמירה של ספורטא, על אי
קיום המדד, מעידה על אחד משני דברים: בורות של הכותב או סילוף מכוון של העובדות על
ידו. כך
או כך, אין זו שמחה גדולה.
נתוני הלמ"ס שהוא מצטט נלקחים על ידי הלמ"ס ישירות מה-OECD. אילו ד"ר ספורטא היה טורח
לבדוק את נתוני ה-OECD בעצמו, הוא היה מגלה שה-OECD מנרמל את ההוצאה לתלמיד לא רק לפי
ה-ppp (המדד היחיד שהוא כנראה מכיר) אלא גם לפי התוצר לנפש
(המדד שהוא מתכחש לקיומו ומסתיר מקוראיו שאינם מתמצאים
בחומר).
הסיבה לשימוש שעושים ה-OECD ואחרים במדד המנרמל ברמת החיים נעוצה בעובדה שלמעלה
מ-90% מהוצאות החינוך בכל מדינה הינן עבור שכר. ככל שרמת החיים גבוהה יותר, כך גם השכר
גבוה יותר, וכך גם גדלה ההוצאה לתלמיד.
לכן,
הוצאה לתלמיד בישראל שהינה גבוהה מזו של הפיליפינים אינה מעידה בהכרח על בזבוז
בארץ. הפער בהוצאה
לתלמיד בין שתי המדינות נובע בעיקר מהבדלים ברמת החיים. מכאן, צריכים לנרמל את ההוצאה לתלמיד ברמת
החיים כדי לקבל ערכים שהינם ברי השוואה בין מדינות. כאשר עושים
זאת, רואים שההוצאה לתלמיד בישראל גבוהה יחסית למרבית המדינות
האחרות.
השימוש ב-PPP שד"ר ספורטא מעדיף מתקן עיוותים בשערי חליפין בלבד. מדד זה חשוב בהקשרים רבים אחרים, אך הוא
אינו מתקן פערים ברמות החיים.
לכן, ה-PPP אינו מספיק כאשר רוצים להשוות הוצאות לתלמיד במדינות
ברמות התפתחות שונות למדי.
התקפות אישיות חסרות רסן אינן יכולות להסתיר את אי-יכולתו של ד"ר ספורטא
להתמודד ישירות עם ההנמקה המובאת כאן ולהסביר מדוע הוא מתעקש לא לנרמל את ההוצאה
לתלמיד ברמת החיים של המדינה.
כאשר
מאמרי מראה כיצד ההוצאה הציבורית לתלמידי בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים גדלה מאוד
במשך השנים, ד"ר ספורטא כותב ש"אין המומחה מבחין בין הוצאה ציבורית לפרטית". לא ברור איזה חלק מצירוף המילים "הוצאה ציבורית לתלמיד" אינו מובן לעורך
"העוקץ" המכובד.
קשה
להמעיט בחשיבות של חינוך טוב יותר לילדינו. חינוך טוב עולה הרבה ועלינו לממן
זאת. אך כאשר אנו משלמים חלק יותר
גדול מהכנסותינו על חינוך שהינו הגרוע במערב, אפשר להסתתר מאחורי גלימה של עקיצות
וציניות ולדרוש תקציבים נוספים – על חשבון רווחה ובריאות – או שאפשר לשאול שאלות
קשות ולהתחיל לנער את כל אמות הסיפין במדינה.
ד"ר
ספורטא מסיים עם המשפט "כיון שהתקשורת שאינה יכולה, או רוצה, לברר את הפרטים, מקבלת
כל אמירה כנכונה גם אם הוכח אחרת, אז הנה שוב אני עוסק בדברים חסרי חשיבות
אמיתית".
כאשר מחליפים את המילה "תקשורת" עם המילה "העוקץ", לא ניתן אלא
להסכים איתו לחלוטין.
כל עוד זו רמת הרצינות שבה הוא בוחן דברים רציניים, אז ד"ר ספורטא אכן "עוסק
בדברים חסרי חשיבות אמיתית".
אולי
הגיע הזמן להעביר את השיח ממקומו הנוכחי מתחת לחגורה למקום ראוי יותר, מקצועי יותר
וענייני יותר.
דן
בן-דוד
bendavid.org.il