 |
|
|
|
|
| שרת
החינוך והעובדות |
|
| מאת דן
בן-דוד |
|
|
שרת החינוך, יולי
תמיר, במאמרה על מצב מערכת החינוך "כמה עובדות שנוח להתעלם מהן"
("הארץ", 25.12.06) ציירה תמונה עגומה למדי כדי להצדיק צורך
בתוספת תקציב למשרדה. אך התמונה הכוללת שהתקבלה היתה חמורה בהרבה
מזאת שהתכוונה לצייר.
מדינת ישראל אכן ניצבת מול בעיות
ייחודיות חמורות למדי במישור החברתי והביטחוני, ומשרד החינוך
אינו היחיד הזקוק לתקציב יוצא דופן בשל כך. אך בשעה שכל משרד
זקוק לתוספת יוצאת דופן, הרי התוספת כבר אינה יוצאת דופן. במצב
כזה, במקום תקציבים יוצאי דופן דרושים שרים יוצאי דופן, הרואים
את התמונה הכוללת ולא רק את עולם משרדם הצר.
המאמצים של
שר אינם יכולים להסתכם בהגדלת חלקו בעוגה התקציבית המוגבלת על
חשבון צרכים אחרים של החברה. אך השרה במאמרה לא מצאה לנכון
להודות אפילו פעם אחת בכשלים הרבים ובבזבוזי הענק במשרדה.
לא פחות בעייתית היא התעלמותה המוחלטת מהנתונים, המראים
שלא חסרים לא שעות לימוד ולא מורים, ואילו רמת החינוך שהתלמידים
מקבלים היא הנמוכה במערב. במקום לנסות להסביר איך ייתכן שמורים
בישראל משתכרים כה מעט בהשוואה למורים במדינות אחרות, בשעה
שתקציב החינוך אינו קטן ביחס לאותן מדינות, בחרה השרה בהצגה
מעוותת של נתוני התקציב; גם ביחס למדינות אחרות וגם ביחס לעבר.
הצגה זו משקפת אחד משני דברים, ואף לא אחד מהם אינו מקור
לשמחה. או ששרת החינוך אינה מכירה - ואינה מבינה - את הנתונים של
משרדה, או שהיא מסלפת אותם ביודעין. במאמרי הקודמים הוצגו נתונים
מאותו מקור בינלאומי שאליו הפנתה תמיר; ההבדל בתוצאות נובע מכך,
שהשרה שכחה לציין, או להצדיק, את העובדה שנתוניה לא נורמלו ביחס
לרמות החיים בישראל ובמדינות האחרות.
אם אין בכך די,
לתמיר יש תחושה, שההידרדרות במערכת החינוך היסודית והעל-יסודית
נבעה מקיצוצים של מיליארדים בתקציב משרדה. אמנם היו קיצוצים
בתקציב המשרד כולו, אך הנתונים המעודכנים ביותר של הלשכה המרכזית
לסטטיסטיקה, המתייחסים רק לתקציבי החינוך היסודי והעל-יסודי -
ולא ליתר הפעילות של משרד החינוך - מספקים תמונה הפוכה לחלוטין.
כפי שנראה בבירור בגרף, ההוצאה הציבורית (כלומר, בלא
הוצאות פרטיות) לתלמיד בבתי הספר היסודיים והעל-יסודיים גדלה
באופן משמעותי במשך השנים: עלייה ריאלית של 30% מ-1990. קשה
להבין מדוע השרה ממשיכה לקבוע, שהסיבה להידרדרות החינוך היסודי
והעל-יסודי היא כספית ולא מבנית/תודעתית בתוך משרדה.
תמיר כותבת, שהעובדה שקיימים זרמים שונים במערכת החינוך
מייקרת מאוד את תפעולה. אך השרה מקבלת זאת כעובדת חיים המחייבת
הגדלת תקציבים - במקום להצהיר, שמבנה זה הוא בבחינת מותרות
למדינה בעלת בעיות חברתיות וביטחוניות כה רבות וחמורות.
העלות האמיתית של המותרות הללו אינה מסתכמת רק בתקציב
החינוך. כשיותר מ-80% מהגברים החרדים והנשים הערביות אינם עובדים
וכמחצית הילדים בכיתה א' משתייכים לזרם החינוך החרדי או הערבי,
ברור איזה עתיד למדינה נבנה כיום במערכת החינוך.
ייתכן
שההזדמנות לשינוי בגישתה של שרת החינוך מגיע מכיוון לא צפוי.
הניסיון של ש"ס "להשוות" תנאים מספק הזדמנות לתמיר. במקום להשתמש
בשוויוניות בכל התחומים כאיום על ש"ס לסגת מתביעותיה, היה רצוי
שהשרה תמנף את הסוגיה ותחשוף את מכלול המקרים שבהם חסר איזון בין
הזרמים כדי לעשות צדק אחת ולתמיד. חיסול העיוותים בין הזרמים
אינו רק צודק, הוא גם יתרום רבות לייעול המערכת כולה.
הכותב הוא מרצה לכלכלה בחוג למדיניות ציבורית
באוניברסיטת תל אביב |
|
|
| |
