בשנת 2000
הופיעו פרופ' אלחנן הלפמן, פרופ' חיים בן שחר וד"ר דן בן-דוד
בפני ממשלת ברק ובפיהם בשורה: בתחום החינוך שורר בזבוז. בתקציב
החינוך מצויים שלושה וחצי מיליארד שקלים עודפים. כמו מן השמים
נפל הדו"ח לידי האוצר שמיהר "לאזן" את בסיס תקציב החינוך על ידי
קיצוץ של סכום זהה לזה שהציעו המומחים (קיצוץ מצטבר של יותר מ-11
מיליארד שקלים בשנים 2001-2005).
התוצאה היתה קיצוץ של
250 אלף שעות לימוד. כל ילד בחטיבת הביניים הפסיד יום לימודים
שלם, ובהתאמה חלה גם ירידה בהישגים הלימודיים, באחוזי הזכאות
לבגרות, שחיקה בשכר המורים והיחלשות של המערכת כולה. למרות הנזק
העצום שגרם הדו"ח למערכת החינוך, בן-דוד ממשיך במסע הצלב שלו -
באמצעות סדרת מאמרים ב"הארץ" על מערכת החינוך, שני האחרונים שבהם
תחת הכותרות "שרה בהכחשה" ו"רפורמה בחינוך עכשיו" - מסע המבוסס
על חצאי אמיתות ועל חוסר הבנה מובהק של צורכי מערכת החינוך
הישראלית.
כדי להתחיל להבין את חוסר הדיוק שדבריו של
בן-דוד לוקים בו, צריך לפנות למאגר הנתונים הבינלאומי
."education at a glance" על-פי הנתונים המופיעים בו, המוצגים
בערכים של כוח קנייה, ההשקעה לתלמיד במדינת ישראל, בכל דרגי
החינוך, נמוכה מהממוצע במדינות המתועשות - ה-OECD. בחינוך הקדם
יסודי, למשל, משקיעה ישראל 25% פחות מאשר ההשקעה הממוצעת ב-OECD,
ואילו בחינוך התיכוני ישראל משקיעה 14% פחות מההשקעה הממוצעת
ב-OECD.
הנתון המדאיג עוד יותר הוא מגמת השחיקה. ב-1994
שיעור ההוצאה הפרטית על החינוך, מתוך ההוצאה הלאומית, היה 19%.
ב-2004 הוא היה 25%. המשמעות ברורה: תהליך הפרטה הולך וגובר של
מערכת החינוך והגדלת הפערים והאי-שוויון.
זאת ועוד,
בשנים הללו הלך וגדל הפער בין ההשקעה הציבורית בחינוך בישראל
ובמדינות ה-OECD. ב-1995-2003 גדלה ההוצאה לחינוך בישראל ב-2%,
בעוד שבמדינות ה-OECD היא גדלה ב-33%. אל נתפלא אפוא, שמערכת
החינוך הישראלית הולכת ומאבדת את כושר התחרות הבינלאומי.
הנתונים הללו, מדאיגים כשלעצמם, אינם משקפים את הצרכים
והמאפיינים הייחודיים של מערכת החינוך הישראלית. ראשית, שיטת
הזרמים בחינוך הישראלי מחייבת פתיחת בתי ספר קטנים המספקים מענה
לאוכלוסיות שונות. כך מקיימת מערכת החינוך הישראלית מספר לא סביר
של בתי ספר, החורג מצורכי האוכלוסייה. כל עוד נשמר המבנה המגזרי,
מערכת החינוך הישראלית תהיה יקרה יותר ממערכות חינוך אחרות.
שנית, מערכת החינוך הישראלית היא מערכת קולטת עלייה.
חמישית מהתלמידים בשני העשורים האחרונים הם עולים חדשים. מערכת
החינוך הישראלית קלטה עולים אלו בהצלחה רבה יותר מאשר מערכות
חינוך ותיקות ויציבות ממנה, שכשלו במשימת השילוב החינוכי והותירו
את בני המהגרים בשולי המערכת החינוכית או מחוצה לה.
שלישית, מערכת החינוך הישראלית היא רב-לשונית, רב-דתית,
ורב-לאומית. התוצאה היא פיתוח מגוון רחב מאוד של תוכניות
לימודים, במגוון של שפות, דבר הדורש בקרה, פיקוח וליווי של
מנגנונים נפרדים שיהלמו את המערכות השונות.
רביעית,
בשעריה של מערכת החינוך הישראלית באים ילדים שכשליש מהם חיים
מתחת לקו העוני. את המצוקה הכלכלית וכל מה שמלווה אותה מביאים
עמם הילדים לבית הספר והם זקוקים לתמיכה נוספת - אנושית, חינוכית
ותזונתית.
ואחרון, וכלל לא חביב, מערכת החינוך הישראלית
מתמודדת, כמו החברה הישראלית כולה, עם משברים ביטחוניים חוזרים
ונשנים, המחייבים התייחסות ייחודית לנפגעי טראומה, ולבתי ספר
באזורי עימות. אין עוד מערכת חינוך בעולם המערבי המשקיעה עשרות
מיליוני שקלים במיגון ואבטחה מצד אחד, ובטיפול בנפגעי מלחמה
וחרדה מצד אחר.
יש אמנם לברך על כך שבשנת הכספים הנוכחית
לא חל קיצוץ בתקציב החינוך והוקצו משאבים לתוכנית נרחבת בגליל
ובנגב, אבל החינוך הישראלי עדיין לא עלה על דרך המלך. בסיכום
הדיונים שהתנהלו בשבועות האחרונים בוועדת הכספים ובוועדת החינוך,
עלתה דרישה חד-משמעית להגיע להסדר חדש עם המורים, על כל העלויות
הכרוכות בו, ולתקצב את צרכיה האמיתיים של מערכת החינוך. יש לקוות
שכך יקרה ומערכת החינוך הישראלית תחזור לימי הזוהר שלה ותעניק
לכל ילדי ישראל חינוך ראוי ואיכותי.
